המים תמיד היוו חלק מחיי. נולדתי וגדלתי כבת של ימאי, ומגיל צעיר התחלתי לשחות בקבוצה תחרותית והייתי אלופת ישראל לגילאים עם חלומות להתחרות יום אחד במשחקים האולימפיים.

בגיל חמש עשרה תקוותיי נקטעו בפתאומיות כאשר אובחנתי כחולת זאבת (לופוס), מחלה אוטואימונית שאילצה אותי לפרוש ממה שהיווה את כל חיי וזהותי .היום ממרום גילי כאמא וכמטפלת בבני נוער, אני מבינה את הזעזוע שעבר עלי בגיל שבו חיפוש וגיבוש הזהות הוא כל-כך מהותי. הרגשתי איך הופשטתי מכל מה שידעתי וחשבתי על עצמי. התחושה הזו של לשבור את התבניות והדעות שלי על עצמי עוד יחזרו במהלך חיי מספר פעמים. גדלתי במשפחה שבה נושא הרגש והרוחניות לא נכחו.

הלכתי במסלול המצופה וסיימתי בהצטיינות לימודי משפטים באנגליה .באנגליה פגשתי לראשונה רופא שהסביר לי על תופעות הלוואי הקשות של התרופות הרבות שנטלתי מדי יום. אני זוכרת שעזבתי את מרפאת הסטודנטים בהחלטה של לקיחת אחריות על גופי ! בדיעבד זו הייתה נקודת האור הראשונה במסע שימשך עוד שנים רבות על הקשר בין גוף לנפש, על היכולת שלי להקשיב לגוף שלי ולאפשר ריפוי. אבל תבניות חיים כמו שאני יודעת היום , לא משתנות כל כך בקלות והישגיות והצורך לנהוג כפי שמצופה ממני גלגלו אותי לחתונה ומעבר לארה”ב שם חייתי 15 שנה ושם נולדו 3 ילדי.

בגיל 35 חוויתי משבר ששינה את חיי. זה אילץ אותי לחשוב לעומק על משמעות החיים ואיך אני מבינה אותם. גרם לי להטיל ספק בכל מה שלימדו אותי ונתן לי את האומץ לשאול שאלות קשות על מטרות החיים, מהי מחלה, ריפוי, והגשמה. מתוך המשבר צמח האומץ לחקור ולמצוא תשובות . השאלות האלו תמיד הדהדו בי אך לא נתתי להם מקום. פחדתי לחשוב אחרת ממה שלמדתי , פחדתי מה אגלה שם ובעיקר פחדתי לזעזע את חיי. אך כבר לא יכולתי לברוח מהם והתחושה העמוקה שיש משהו מעבר למה שיכולתי לראות ולדעת בערו בתוכי וסירבו לשחרר אותי.